פליאה. הפליאה היא הבסיס לסקרנות. יש בה מרכיב אותנטי המניע את שאר התהליכים הנלווים לה - חדווה. לכאורה הפליאה היא מושג טבעי המזוהה עם הילדות. לצערנו, בית הספר, כחלק בלתי נפרד מהילדות, עלול להיתפס, באופן שגוי, כמנוגד לרעיון הפליאה. ולראיה השיר "חמש שנים על מיכאל, עברו בריקודים, בטל ישב מעבודה, חופשי מלימודים" (יצחק כצנלסון). הניגוד נובע מהיות בית הספר מוסד פורמלי התחום במרחב ובזמן, בעוד שהפליאה מייצגת את ההפך. התפיסה שבבסיס יחידת לימוד זו היא יצירת מרחב לפליאה שאינה מעשה אישי בלבד, אלא מעשה קונסטרוקטיבי, של בניית מושג משותף, סביב המושג 'שאלה'. יצירת המרחב נעשית על ידי שימוש באובייקטים מוחשיים ומופשטים (תאוריית למידה קונסטרוקטיביסטית). אנחנו מגדירים ארבעה ממדים/אובייקטים כדי לאפשר את הפליאה: מקום, זמן, חברה, משקפיים. התלמידים יוצאים בזוגות לסיורים עם תיק שאלות ופלאות. ליחידה זו שני תוספים טכנולוגיים: חפצים המגלמים פרספקטיבה (למשל, זכוכית מגדלת) ועמודי מודעות דיגיטליים לכתיבת השאלות. מהות היחידה הזו היא הדבר עצמו - חשוב לא לגלוש ולנסות לענות על השאלות, אלא לעודד את התלמידים להישאר בשאלה. הדיון בשאלות הוא חשוב מאוד ומטרת לוח השאלות היא לתעד את השאלות לאורך זמן ובתוך הקשר. אנחנו בונים את המושג 'שאלה' ובאמצעותו את ערך הפליאה.